החלטה בתיק מ"ח 1538/05 - פסקדין

רקע עובדתי

1.        המבקש הורשע בבית-משפט המחוזי בנצרת (ת"פ 1040/02) בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(1)+(3)+(4); חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק; תקיפה לשם ביצוע פשע, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק; כליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק; והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 245(ב) לחוק. 

           על-פי הנטען בכתב האישום, עצר המבקש ביום 24.1.02 רכב בו נהג בסמוך למתלוננת, קטינה שהייתה אותה עת כבת 9 שנים, בעת שעשתה את דרכה לבית-הספר. המבקש ניסה לשדלה לעלות לרכבו, ומשסירבה אחז בחולצתה והכניסה בכוח למושב האחורי. המבקש נסע משם לכיוון דירתו, תוך שהוא מתרה במתלוננת לבל תוציא הגה מפיה. כאשר הגיעו לדירה, איים המבקש על המתלוננת באומרו כי לא תוכל להימלט מפניו, וכי אם תעז לספר דבר להוריה, ישבור את רגליה ויהרוג אותה. המבקש אחז במתלוננת בכוח רב, הכניסה לדירה ונעל אותה. או-אז הפשיט את המתלוננת מבגדיה, נגע בגופה, תחב אצבעותיו לאיבר-מינה והחדיר לתוכו את איבר-מינו. המתלוננת ביקשה כל אותה העת לגונן על עצמה מפני מעשיו של המבקש, כשהיא מנסה להותיר לכל הפחות את חולצתה לגופה, אך ללא הועיל. לאחר שבא המבקש על סיפוקו הוא אפשר למתלוננת לעזוב את הדירה.

2.        קודם שהוכרע דינו, עתר המבקש כי הרכב השופטים של בית-משפט קמא (סגן-הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) יפסול עצמו מלדון בענינו, מן הטעם שנחשף להרשעה קודמת של המבקש בעבירת מין בקטינה. הבקשה נדחתה, וכמותה גם ערעור שהוגש לנשיא בית-המשפט העליון (ע"פ 4199/02).

3.        בית-המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר לו 14 שנות מאסר. בנוסף, הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד כנגד המבקש בגין הרשעה קודמת. עוד נגזרו למבקש 36 חודשי מאסר על-תנאי, הוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנתיים מתום מאסרו, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

4.        על פסק-הדין ערערו הן המבקש והן המשיבה לבית-המשפט העליון. ערעורו של המבקש כנגד הרשעתו והעונש שנגזר לו נדחה, בעוד שערעור המדינה על קולת העונש התקבל, ומאסרו של המבקש הועמד על 20 שנות מאסר. עם זאת, נקבע כי עונש המאסר על-תנאי שהופעל ירוצה באורח חופף. שאר חלקיו של גזר-הדין נותרו על כנם. כעת, בחלוף כשנתיים מן היום בו נגזר דינו, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר. 

נימוקי הבקשה

5.        את בקשתו מבסס המבקש על הטענה כי הרשעתו הייתה כרוכה בעיוות דין של ממש. בפיו טענות רבות כנגד אופן ניהולו של הדיון בבית-המשפט המחוזי, וכן מלין הוא על כי חוות-דעתו של עד מומחה מטעם המשיבה הועדפה על פני עדויותיהם של מומחיו-הוא, על כי הרשעתו נסמכה על עדותה בפני חוקר נוער של המתלוננת בלא סיוע ראייתי כנדרש, ועל אי-פסילתו של ההרכב שהחזיק, אליבא דמבקש, בדעה מוקדמת לחבותו. 

           המדינה משיבה, כי אף לא אחת מטענותיו של המבקש מקימה עילה לקיומו של משפט חוזר, ולמעשה כל שהמבקש עותר לו הוא כי בית-המשפט יידרש שוב, ללא כל צידוק, למסכת ראייתית שנבחנה בידי שתי ערכאות בעבר. 

דיון

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל דעה כי אין היא מקימה עילה לקיומו של משפט חוזר. החלטה להורות על עיון מחדש בעניין שכבר הוכרע בפסק-דין חלוט של ערכאה שיפוטית, שמורה - כמתחייב מעקרון סופיות הדיון - למקרים נדירים בלבד ולנסיבות יוצאות דופן. המשפט החוזר אינו "כלי ערעורי". הוא אמצעי לתיקונו של עיוות דין שורשי, אשר יש חשש כי נפל בהכרעה המקורית עד כי הביא להרשעתו של אדם חף-מפשע. לא כל פגם דיוני או ראיתי יניח בסיס לקיומו של משפט חוזר. על הטוען לפגם כזה להראות כי עניינו נכנס לגדרן של אחת העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ואלו הן:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון ;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

7.        בטענות המבקש אין כדי לבסס ולו חשש לקיומה של איזו מבין העילות האמורות. יתרה מכך, אין בהן ממש אף לגופן. בענין זה אין לי אלא לצטט בהסכמה דברים שכתב בית-המשפט העליון בדחותו את ערעור המבקש: 

"הראיות אשר היו בפני בית המשפט קמא הן בעלות עוצמה משכנעת שאינה יכולה להותיר ספק סביר ביחס לאשמתו של המערער.

...

בית המשפט קמא מצא בראיות שהובאו בפניו את הסיוע הנדרש [לעדות הקטינה בפני חוקר ילדים] ושוכנענו כי בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט מצוי סיוע למכביר אשר יש לו ערך ראייתי עצמאי אף מעבר לסיוע הנדרש כתמיכה לעדות הקטינה". [ע"פ 10968/03 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקאות 5-4 לפסק-דינה של השופטת ד' ביניש].